ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אלון אופיר), בתיק בפ"ת 360-03-13 מיום 12.3.13, לפיה הורה על פסילת רישיונו של העורר עד תום ההליכים, ואף מעבר לכך, לתקופה של שמונה חודשים.
כתב האישום מייחס לעורר עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, בכך שבתאריך 12.2.13 נהג ברכב בכביש 40, במהירות 172 קמ"ש, חלף 90 קמ"ש המותרים. ביחד עם כתב האישום, הוגשה בקשה לפסילת רישיונו של העורר עד תום ההליכים.
בית משפט קמא נעתר לבקשה.
אשר לתשתית הראייתית, נדחתה טענת הסנגור, לפיה אין פירוט של מיקום עמוד התאורה בדו"ח השוטר, ואין התייחסות לתקינות. נקבע, כי אין בכך כדי להחליש את התשתית הראייתית לשלב משפטי זה. מדובר בשאלה זניחה, וניתן יהיה לקבל פירוט של השוטר בעת ניהול התיק העיקרי. בנוסף, בחומר הראיות הודאה מלאה של העורר בביצוע העבירה, ואין כרסום באיכות הראיות.
אשר למסוכנות, קבע בית משפט קמא, כי זו גבוהה. נקבע, כי למרות שלעורר אין עבר תעבורתי מכביד, נסיבות המקרה הכוללות, בנוסף למהירות, גם נהיגת לילה בכביש לא פנוי, מקימות את המסוכנות הנדרשת לצורך הליך זה, מסוכנות המחייבת פסילה עד תום ההליכים, ואף מעבר לשישה חודשים.
ב"כ העורר מלין על קביעות בית משפט קמא, הן במישור הראיות לכאורה, והן במישור המסוכנות. לשיטתו, הפגם עליו הצביע, הינו פגם שאינו זניח כלל, והמותב זיכה נאשמים בגינו. אשר למסוכנות, הפנה ב"כ העורר לעברו הקל של העורר, ולפסיקה. עוד טען ב"כ העורר, כי תקופה של שמונה חודשים, עולה על העונש שעלול העורר לקבל, אם יורשע בדין.
ב"כ המשיבה עתר לדחות את הערר, מנימוקי בית משפט קמא. לטענתו, בית משפט קמא אבחן נכונה בין מקרה זה לבין נסיבות ע"ח 2275-05-12 אבו נימר נ' מדינת ישראל, של בית משפט זה, על רקע הנסיבות הנוספות, המעמידות את המקרה הנדון באור חמור יותר. עוד טען כי עונש של שמונה חודשי פסילה, אם יושתו על העורר במידה ויורשע, הינו במתחם העונש ההולם.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי הערר להתקבל.
אשר לראיות לכאורה, מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא, לפיה, לשלב משפטי זה, די בראיות שבתיק המשטרה. בטופס המובנה נרשם V ליד בדיקת התיאום, דהיינו שבוצעה והיא תקינה. חסרים אמנם פרטי הזיהוי של עמוד התאורה, אולם עניין זה יתברר במסגרת פרשת ההוכחות, ואין הוא שומט את הבסיס הראייתי מתחת לראיות התביעה.
אשר למסוכנות, בחינתה אינה מצטמצמת לנסיבות העבירה, לפחות לא במקרים השגרתיים. בב"ש 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, עמד בית המשפט העליון על אופן בחינת המסוכנות בהליך זה, וקבע בין היתר:
"
בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה:...האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג - כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית - העושים אותו מסוכן? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בנסיון החיים ובשכל הישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה הוא מסיק את מסקנותיו".
בחינת המסוכנות כוללת מספר שיקולים, כאשר נסיבות העבירה הן רק אחד מהם, הגם שאין להקל ראש בחשיבותו. בין יתר השיקולים יש לבדוק גם, האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי או בדרך התנהגות אופיינית. הטעם לכך, שבשלב זה אין עסקינן בענישה, אלא במניעת סיכון עתידי לציבור. מכאן, שיש לבצע מעין הערכה, האם עלול הנאשם לחזור על עבירה זו או עבירה מסכנת חיים אחרת, בתקופה שעד סיום משפטו. בהערכה כאמור, יש ליתן משקל נכבד לעברו של הנאשם, שיש בו כדי ללמד על העתיד.
לעורר וותק של ארבע שנים, ולחובתו שלוש הרשעות תעבורה, האחת, נוסע ללא חגורת בטיחות, השנייה, נהג ללא חגורת בטיחות, והשלישית העמדת רכב על המדרכה. ללא ספק מדובר בעבר תעבורתי קל ביותר, אשר אינו כולל הרשעות בעבירות מסכנות חיים.
בית משפט קמא אבחן בין נסיבות מקרה זה, לבין נסיבותיו של ע"ח 22758-05-12, שם בוטלה על ידי פסילה עד תום ההליכים בנסיבות דומות. בית משפט קמא עמד על שלוש נקודות שוני: המהירות המיוחסת לנאשם שם נמוכה יותר, וותק הנהיגה שם ארוך יותר ופחות הרשעות, ונסיבות המקרה שונות, באשר מדובר בנהיגת לילה וברכבים נוספים מאחורי העורר.
איני מקבלת אבחנה זו, ולטעמי אין שוני של ממש בין שני המקרים. אין הבדל משמעותי בין מהירות 166 קמ"ש לבין מהירות 172 קמ"ש, בכל מקרה לא כזה המצדיק התייחסות שונה. וותק הנהיגה, אף הוא אינו מצדיק זאת, ואשר לעבר התעבורתי, פירטתי לעיל את שלושת הרישומים של העורר, ולמותר לציין שאף הם אינם מצדיקים אבחנה. גם האבחנה האחרונה, של נהיגת לילה בכביש לא פנוי, אינה רלוונטית, היות שגם בעניין ע"ח 22758-05-12, היה מדובר בנהיגת לילה (שעה 01:35), ואין פרטים מיוחדים לגבי מצב הכביש שם.
השאלה כזכור היא, האם ניתן להסיק מאופן הנהיגה, והנסיבות הנוספות (ותק הנהיגה וטיב העבר התעבורתי), כי העורר יחזור ויבצע עבירות כאלה. אין בהבדלים בין השניים, כדי להסיק מסקנה אחרת לגבי העורר שבפנינו.
כפי שציינתי לעיל, מדובר בעבירה חמורה, אשר תגרור, כפוף להרשעה, עונש כבד. אלא שאין הליך זה מקדמה על חשבון העונש. רק אם מעריך בית משפט קמא כי הנהג עלול להמשיך ולבצע עבירות תעבורה גם בתקופה שלפני סיום ההליך המשפטי - יורה על פסילת רישיונו עד תום ההליכים.
בנסיבות העניין, בהעדר עבר תעבורתי משמעותי, נותרה חומרת העבירה כשיקול יחיד לצפיית העתיד. זו כשלעצמה הצדיקה בנסיבות העניין את הפסילה המנהלית, אך אינה מצדיקה פסילה עד תום ההליכים. מקום בו ברור כי נהיגה במהירות מופרזת אינה אופיינית לעורר, וזו הפעם הראשונה בה הוא מבצעה לכאורה, ניתן להניח כי היה בפסילה המנהלית כדי להרתיעו מפני חזרה עליה בעתיד, ובכך להקטין מסוכנותו. המערער בענייננו כבר פסול חודש נוסף לפסילה המנהלית, ובכך מתחזק אלמנט ההרתעה.
אשר על כן אני מקבלת את הערר ומורה על החזרת רישיון הנהיגה של העורר לאלתר.